הדפסה

דבר ראשון שרציתי להתייחס אליו הוא סביב לשאלה הכללית "מה זה ילד"?
בתשובה מהירה ניתן להגיד שילד הוא סובייקט, אבל זה לא סובייקט של הלא מודע כמו בפסיכואנליזה. אם נשים לב כיצד אנחנו מתייחסים למטופל ילד, תמיד יש משהו שמבדיל בין ילד למבוגר. יש צורך להבדיל בין יחיד, פרט, שהוא עצמאי וסובייקט כאשר הוא סובייקט של הלא מודע של האחר הגדול ובמיוחד כשיש התייחסות כלפי ילדים.
אערוך שאלה על מנת להתחיל. שאלה בנוגע אופן של המפגש בין המטפל לילד.

באיזה אופן נוצר המפגש עם ילד?  אופן המפגש הוא זה הממקם את ההבדל בין הטיפול בילד לבין הטיפול במבוגר. הילדים מובאים אל הטיפול בעוד שהמבוגרים באים אליו בעצמם.

הילדים מובאים על ידי המשפחה. מובאים מרצון , בחוסר רצון, מובאים בחרדה…  מגוון שלם של עמדות אל הטיפול שיאפשרו לקבוע את ההעברה, שאינה למעשה ההעברה של הילד לטיפול, אלא העמדה של משפחתו לגבי הטיפול.

הילד המובא על ידי המשפחה, נשלח על ידי גורם שלישי, מה שקובע שתהיה העברה גם ביחס לאותו גורם שלישי. הייחוד במפגש עם הילד הוא שכאילו לא ניתן ליצור הפרדה  בינו לבין ההורים.  חוסר הפרדה זו עלולה להיות בעייתית בטיפול עם הילד ,אבל יכול להוות גורם להצלחה בעת טיפול משפחתי. בטיפולים אלו (מישפחתיים) יש להכיר בקיום של המילים והעברה, אך שהן מתפקדות דרך איזשהו אידיאל, בדיוק על מנת לשמור על אותה אי הפרדה , כלומר לשמור על הילד כסימפטום של המשפחה, שזו למעשה דרך אחרת לכנות את החוסר הפרדה.

מצד הפסיכואנליזה באופן מנוגד, מופיע באופן ברור, שהמשפחה זוהי מערכת , אשר לא מצביעה על חוסר הפרדה של האלמנטים שבה, אלא להפך. האנליסט של ילדים צריך לבצע מאמץ כבר בתחילה כדי להביא לאותה הפרדה (דיסוציאציה). כמובן שזו לא מצביעה שיש להפריד בין הילד למשפחתו, אלא לפוצץ את הזהות המשפחתית , כדי להיות מכוון כלפי הסובייקטים.

דיסוציאציה מכוונת לנקודה כפולה, קודם ליצור הפרדה בין המיקומים שבתוך המשפחה ושנית ליצור הפרדה בין הסובייקטים עצמם למיקום שלהם. הנקודה הראשונה מצביעה על ההגדרה הפסיכואנליטית של המשפחה. דיסוציאציה של המיקומים היא לפצלם לממדים שונים: אבא דמיוני, סימבולי וממשי. אימא דמיונית, סימבולית וממשית. המשפחה ע"פ הפסיכואנליזה מוגדרת כמקום של המשכיות. לקאן ב"שני מאמרים על ילד" מדגיש "המשכיות של קונסיטוציה סובייקטיבית, מצביעה על היחס עם איווי שאינו אנונימי". הארטיקולציה הכפולה הזו של המשפחה, כקבוצה לוגית של מקומות שעלינו למקם בממדים השונים וכן כמקום של קונסיטוציה סובייקטיבית מועברת, עוזרת לנו להגיע לנקודה השניה של הניסיון לבצע דיסוציאציה של הסובייקטים ממיקומם.

קונסיטוציה סובייקטיבית זו דרך לכנות את מה שברגע מסוים לקאן קרא לסימפטום כהגדרה של סובייקט. מה שהועבר במשפחה זה הסימפטום, ההוויה שלנו כסימפטום. בפרקטיקה האנליטית עלינו להפריד בין הסימפטום של הילד, לפי ההורים והסימפטום של הילד לפיו הוא עצמו. הילד כסיפטום וסימפטומים של הילד אינם אותו דבר.

רוב ההורים מביאים את הילד לטיפול כי אינם יכולים לסבול את הילד כסימפטום. הבלתי נסבל מתגשם כנקודת  אמת של ההורים. הוא מגלם את ערך האובייקט עבור כל הורה.

האנליסט צריך להקשיב לילד כסימפטום של ההורים בחיפוש של האחר הגדול של הילד. אין אפשרות שההעברה תתקיים ותשחק תפקיד בקשר עם הילד אם נשארים במילים של הנאום של ההורים. חשוב להקשיב לנאום על מנת להתנתק ממנו, אך לחשוב על הילד כסימפטום ולהבחין בין הסימפטומים של הילד והסימפטומים של ההורים.

לגבי המעמד של הילד כסימפטום של המשפחה אני יכול להביא סיפור קצר שהתרחש במשך הטיפול.

"האם הגיעה עם תלונה לגבי בתה שהופכת להיות בעיה: כל הלילות הילדה בוכה ואומרת בכעס – "את לא אימא שלי", מה שנכון במקרה זה. היא ילדה מאומצת. הדבר הראשון שהאם אומרת הוא ש"הבעיה של הילדה היא היותה מאומצת". עבור האימא ההעברה בטיפול כבר קיימת. היא הייתה בטיפול, או יותר נכון הייתה בטיפול עד שהיא עזבה אותו כאשר החליטה להביא אלי את בתה. דוגמא מאוד פשוטה למה שכבר ציינתי כערך של אמת והתגשמות של החלוקה הסובייקטיבית של הילדה.

הנאום של הילדה סובב סביב חוסר האפשרות של אמה ללדת ילדים כתוצאה מהבעייתיות במציאת בן זוג ויחסה כלפי גברים. ניתן לראות בפרק זה את החוסר שנמצא תחת הבעיות של האם, האשמה והאימפוטנציה שלא מאפשרת לה ללדת ילדים, מה שמצביע על הסירוס הדימיוני שלה.

את הבעיה של הילדה היא מייחסת לסירוס, לסירוס הדימיוני. הסימפטום של הילדה הוא תוצאה מהחסר שלה. התשובה של הילדה "את לא אימא שלי" , מדגישה את אי קבלה של הסירוס של האימא.

דוגמא נוספת: לציפי האם יש טראומת ילדות הקשורה לעכברים. היא מפחדת מהם, זה מגעיל אותה והיא מרגישה רע מאוד ומאבדת את העשתונות כל פעם שיש מפגש עם חיה שכזו. לפני כמה זמן הגיעה עם הסיפור הבא: "מריו אני מוכרחה לספר לך על משהו שמאוד שימח אותי: שלשום היינו עם ענבל בסלון ופתאום מופיע אחד החתולים עם עכבר בפה ומשאיר אותו באמצע השטיח והולך, אני טיפסתי על הכסא, צרחתי, הרגשתי דפיקות לב, חשבתי שאני משתגעת והולכת למות. ענבל הסתכלה עלי, לקחה את העכבר ביד הלכה החוצה בשקט, זרקה אותו וחזרה. אני לא יודעת איך להודות לה, הייתי כל כך שמחה שענבל הצילה אותי". זה משפט המפתח שמדבר על תפקיד המפתח של ענבל בתוך המשפחה.

כיצד להבחין ברגע בו ההעברה של הילדה משחקת תפקיד במהלך הטיפול? איך האנליסט יכול לבחור את הרגע?

במשך הטיפול יש מצבים שונים שמתרחשים, אני רוצה להדגיש נקודה מהותית , לדעתי, שניתן לחשוב עליה כהעברה של הילדה כסובייקט ולא כאובייקט של המשפחה. היו מפגשים משותפים עם האם והילדה, היו מפגשים פרטניים עם הילדה והייתה גם הדרכת אם, כבקשתה. לפני מספר מפגשים החלטתי לאחר שיחה טלפונית עם האם, שבקשה לקבוע פגישה בנפרד, לקבוע את התור בתוך המפגש עם הילדה והאם. זו הייתה הפעם הראשונה שאני מבצע בגלוי את קביעת התור מול הילדה ואני אומרת לילדה שאני וציפי נפגש כדי לדבר עליה ועל הקשיים ביחסים בניהן. עד כה ענבל הייתה באה ברצון לפגישות ובשיתוף פעולה, כמו כן היו הרבה פעמים בהן היא התייחסה בזלזול כלפי ציפי במהלך פגישותינו.

בפגישה שהתקיימה רק עם האם הדגשתי את הנושא ובפגישה הבאה שהייתה צריכה להתקיים עם הילדה היא הייתה מאוד עסוקה, טענה כי לא מצאה זמן להתפנות לטיפול ולא הגיעה.

הילדה הגיעה לטיפול עם סימפטומים כלשהם שהוגדרו על ידי אמה, אך ברגע שהילדה דיברה בטיפול, כמו בדוגמא, אפשר להתייחס לסימפטום האנליטי שלה. הסימפטום הזה נקבע ומוגדר על ידי העברה של הילדה בטיפול. כלומר העברה מתרחשת תחת איווי שונה מהאיווי של ההורים. זהו האיווי של המטפל.

אני רוצה להדגיש את הקונספציה של הסימפטום, אשר בנויה תחת ההעברה, בגלל ההשלכות שיש לה.

כדי לעשות אפשרי שהילדה לא תהיה סימפטום (אובייקט), אלא שיהיו לה סימפטומים (סובייקט), ולעבד באופן סובייקטיבי את הסימפטומים שהם פונקציה של איווי חדש, איווי של האנליסט, מתחייב שלילדה תהיה אפשרות להתנתק מהאיווי של המשפחה (אם חד הורית) .
ההעברה והחזרה

יש  צורך להבהיר את העירבוביה שקיימת בין המושגים של ההעברה והחזרה. מה יש חדש לסובייקט בהעברה שהוא מכוננן עם המטפל? האם ההעברה אינה יותר מחזרה על היחסים שביסס עם ההורים? מה יכול להיות חדש ומפתיע שמגלים בקשר החזק עם מטפל מסוים?

החזרה היא סמלית, העברה היא משהו זהה וגם לא משהו דומה, היא סמלית ולכן נמצאת באמצע בין הדומה לזהה. העברה מבדילה בינהם בשחזור של התבנית. המושג הלאקאניני - האחר הגדול זהו המקום של הסמלי, המטופל ממקם במקום זה את המטפל. המטפל הוא היעד של התביעות של המטופל.

מה צריך להתרחש כדי שהאיווי של המטפל יעבוד באופן נכון?

האיווי של המטפל לא צריך להישאר מחוץ לנושא העבודה, כי האיווי של המטפל נכנס כתפקיד נוסף.

בנוגע לאיווי האימהי לקאן בסמינר של 1979 המוכר בשם "ההפוך של הפסיכואנליזה", הוא מסביר כי  בתפקיד של האם העיקרי, הבסיסי הוא האיווי האימהי. והוא אינו משהו שניתן להיות אדיש אליו, כאילו אינו קיים. תמיד הוא מייצר דרמות ומצבים של כאוס(caos). באופן מטאפורי הוא אמר "הילד נמצא בפה של התנין". התנין למעשה זו האימא שלא יודעת איזה חרק או גורם אחר יגרום לה לסגור את הפה בפתאומיות. זהו האיווי של האם, לבלוע את הילד בתוכה. אבל יש מקל שמחזיק את הפה פתוח, אם חרק עוקץ הפה לא ייסגר באופן טוטלי, המקל הזה זה הפאלוס והפאלוס נכנס כאופרציה של שם האב, שמיישב את הקשר החוקי בין הילד לאם. לפי הפתיחה והסגירה של האיווי האימהי יהיה אופן העבודה של תפקיד שם האב במטאפורה. זהו הערך של האב הסימלי בתסביך. מכאן נובעות התשובות לדמיונות והסימפטומים כאפשרויות של הסובייקט הלא מודע, או במקרים הקשים יצוצו צעקות נואשות באקטים, בהתמכרויות, בגוף חולה של ילדים רבים. כמעין קריאה נואשת לאיזה חוק סימלי שנישא על ידי שופט, מנהל, אנליסט, באב של כל אחד ואחד, אך אב שיתערב ויפסיק את ההתענגויות הבלתי נסבלות של האם ויפתח פתח יציאה אפשרי.  
כמה הערות בקשר לטיפול

לפני שנה לערך הופנתה אלי ילדה (ענבל) בת 10 וחצי. האם בת 40+, שהיתה בטיפול פרטני במשך מספר שנים. היא הגיעה כאשר היתה בתהליך האימוץ של ענבל. הילדה היתה בפנימיה לפני כן וכעת היתה מזה כשנה אצל ציפי ,האם המאמצת. הילדה  הוצאה מביתה בעקבות התעללות מינית מצד האב וחוסר תפקוד של האם. היא הבכורה מתוך 7 ילדים, כולם מחוץ לבית. הילדה, ענבל היתה במוסד פנימיתי ובמשפחות אומנות עד שהוחלט על האימוץ שלה.

בדיאדה שנוצרה בין האימא "החדשה" לילדה ה"מאומצת" יש צורך שיכנס השלישי, האבא – "המטפל", כדי שהתהליך ימשיך כסדרו.

החוק נכנס במבנה זה באופן של הסירוס.

יש שני מאפיינים לחוק: החוקיות המשפטית והחוקיות של המבנה הנפשי. החוק בתוך הסדר הממסדי זה החוק במבנה החברתי. השופט החליט על האימוץ, הוא הכריז "ציפי הופכת לאימא של ענבל" ו"ענבל הופכת לבת מאומצת של ציפי". זה חוקי.

ישנו גם החוק הסימלי שמדבר על האיסור של היחסים בין אבא לילדה, חוק  על גילוי עריות וכאן הייתה בעייתיות, החוק לא עבד ולכן צריך להעלות את הנושא מחדש כדי שהוא יעבוד. זאת תהיה למעשה העבודה הטיפולית. זו הייתה ההחלטה של המטפלת של ציפי- להכניס מישהו, כאבא, מטפל שיהיה הנציג של החוק של המבנה הנפשי.

איפה נותר השדה בעבודה של המטפל כלפי הילדה?

בשדה הפסיכואנליטי פרויד מפריד באופן מאוד מדויק בהקשר לקונסטיטוציה של המבנה הנפשי בילדות וההתפתחות של הסובייקט ביחס להתפתחות הגופנית, הבשלות הגופנית כשני תהליכים מקבילים. הוא מבדיל בין הילד למבוגר, בין לפני ואחרי ההתבגרות וממקם את המיניות בילדות. המיניות תמיד ילדותית.

המיניות מתארגנת סביב האדיפוס ותסביך הסירוס, נקודות מאוד מרכזיות במבנה הנפשי בהתארגנות הנוירוטית. החוק הסימלי של איסור גילוי עריות שאוסר את הילדה לאבא ואת האבא לילדה, זה השלב הראשון שמכניס את הסירוס דרך האבא- או מה שמכונה "הפונקציה של האבא". ומה קורה ברגע שהאיסור לא ממש עובד? שאלה שהמטפל צריך לתת לה פירוש מחדש (רסיגניפיקציה).






 

תשלום עבור פניה לטיפול

Nefeshnet Payment
Name:
Email:
alt
| + - | RTL - LTR

All photos credit to ImageBase

Contact Nefeshnet: (972) 050-5629799

Joomla! is Free Software released under the GNU/GPL License.